מיסרך. נותן לך במצותיו מוסר נאה אל השלמות המכוון מאתו (רע"ס), וכת"א מליף לך:
ארץ זית. יש שנזכר נסמך אחד לכמה סמוכים כמו תרומת כסף ונחושת (שמות ל"ה), ויש שיוכפל הנסמך בכל סומך וסומך, כמו בפרי בטנך ובפרי בהמתך (דברים כ"א), הרד"ק. ואמר המעמר. דע כי החילוף הזה לא בא ע"ד הקרי והזדמנות, אך יסודו בדרכי ההגיון, כי אם הסומכים הם ממין אחד כמו תרומת כסף ונחושת שהוא מין מתכות, יבא הנסמך רק פעם אחת, אבל אם הסמוכים נבדלים באיכות כמו בפרי בטנך ובפרי בהמתך וגו', אז ישנה וישלש הנסמך בכל סומך וסומך; ולזה נמצא כלי כסף וכלי זהב (בראשית כ"ד, שמות ג') ועוד הרבה, כי כלים מכלים שונים בצורתם; ומה שבא (ביהושע ו' ט', כ"ד), כסף וזהב וכלי נחושת וברזל, הנה ברזל איננה מוסב על כלי, אך הכוונה כי הקדישו כסף וזהב וברזל וכלי נחושת ואולי לא מצאו גולמי נחושת רק כלים, ויתורגם (קופפערנעס געראֶטהע, אויך אללעס אייזען), ולזה תסכים גם הנגינה כאשר יראה המעיין; ומה שנמצא (בד"ה א') וכל כלי זהב וכסף ונחושת, הנה שם מתבאר כי גם אותם הקדיש המלך דוד לה' ואין ספק כי לא הקדישם לצרכי מזבח בצורתם אך התיכם לקדשי בדק הבית, ולכן עיקר הכוונה על חומרם והמה א"כ ממין אחד; אולם (בשמואל ב' ח"י) שנאמר ובידו, וא"כ עיקר המכוון על הכלים כאשר נמצאו בידו אמר כלי כסף וכלי זהב וכלי נחושת, ואמר וכלי זהב וכסף (דה"ב כ"ד) שם סמך על הכלל שלפניו ויעשהו כלים לה'. ולזה הוכפל כאן הנסמך ארץ אצל זית שמן ודבש, כי מה שנזכר לפנים הם פרי האדמה עצמם כאשר הם בטבע, אולם זית שמן ודבש הוא אך על היוצא מזיתים ותמרים ע"י כתיתה, וכמשתיב"ע ארעא דמן זיתהא עבדין משח ומן תומרייתא עבדין דבש (וכ"ה בתרגום ירושלמי); ועפ"י הדברים האלה בין תבין מאמר חז"ל (בברכות מ"ד) שאמרו, ורבנן ארץ הפסיק הענין, והנה לפי משמעות הלשון דיוק התלמוד ממלת ארץ שהוכפל, ולא בעבור שהוא תחלת הפסוק, וא"כ מדוע לא נאמר גם בארץ זית שמן ודבש ארץ הפסיק (וע' בצל"ח בד"ה אכל ענבים), אך לפי דברינו יוצדק, כי שמן ודבש נחלק שהוא מין אחר ואין לדרוש ממנו, אבל לחם שגם היא נעשה ע"י אדם כמו שמן ודבש וא"כ היה לו לכלול עמהם, ובודאי הפסיק הענין לענין ברכה:
ואכלת ושבעת. (ברכות מ"ט ב') פליגן בהך קרא ר"מ סבר ואכלת זו אכילה, ושבעת זו שתי', ואכילה בכזית, ור"י סבר ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה הוי אומר כביצה, יעו"ש. וכ' הרשב"א בחדושיו שם מכאן נראה דכזית לר"מ וכביצה לר"י הוו דאורית' דהא בקראי פליגי, ויש מי שפי' דהני קראי אסמכתא בעלמא נינהו ולעולם מדאורייתא שביעה גמורה בעי', וכ"ד התוס' והרא"ש שם וכל האחרוני' דמדאוריי' שביעה גמורה בעינן, ובפנ"י שם הניח שטה זו בצ"ע וכ' דהסוגיא מכרעת כשטת הפוסקים דכזית או כביצה שעורא דאורייתא יעו"ש, וראיתי במכדרשב"י (תרומה ד' קנ"ג) וז"ל פתח ר' חייא ואמר ואכלת ושבעת וברכת את ה"א וכי עד לא אכיל בר נש לשבעא ויתמלי כריסי' לא יבריך לי' לקב"ה במאי נוקים ואכלת ושבעת ובתר וברכת, אלא אפי' לא ייכול בר נש אלא כזית ורעותי' איהו עלי' וישווי לי' לההוא מיכלא עקרא דמכלא, שבעה אקרי ואפי' דלית קמי' דבר נש אלא ההוא זעיר בכזית ולא יתיר והא רעותא דשבעא שוי עלי', ובגין כך ומשביע לכל חי רצון, רצון כתיב ולא אכילה, וע"ד וברכת וודאי ואתחייב בר נש לברכה לי' להקב"ה בגין למיהב חדוה לעילא, ע"כ. וכן במגיד משרים למהרי"ק (פ' יתרו) צדיק אוכל לשובע נפשו כלומר לקיום נפשו בלבד, ודבר מועט שהוא אוכל הוא שבע וז"ש ואכלת ושבעת כלומר כשתאכל לקיום גופך, ממאמרים אלה מוכרח ג"כ כהנך פוסקים דלא בעינן שביעה גמורה מדאוריי', ומבואר ג"כ ממאמר זה דמלת ושבעת פי' תסתפקות, שהנפש מתענגת במה שיש לה ולא תתאוה אל התוספת ותרגומו (בענניגעסט דיך) וכמ"ש בחיי שרה (בזקן ושבע). ויתכן הא דלא ניחא לר"מ למימר ושבעת אכילה שיש בה שביעה, דא"כ שאינו רק לתת שיעור אל כמות האכילה, היה לו לומר ואכלת לשובע, כמו ואכלתם לחמכם לשובע, דבלשון זה בודאי היה משמעותו להורות על כמות האכילה, אמנם מלשון ושבעת משמעותו פעולה העומדת לעצמה, לכן יפרשהו על השתיה. ואף דלשון שביעה ישומש על הרוב על ספוק האכילה, בבוקר תשבעו לחם, ולחם שמים ישביעם, אמנם על ספוק השתיה ישומש על הרוב לשון רויה, ספות הרוה את הצמאה, כוסי רויה, מ"מ מצאנו לשון שביעה גם על ספוק שתיה, ארץ לא שבעה מים (משלי ל') וכי תימא למה לא אמר קרא לשון היותר ברור, ואכלת ושתית, נ"ל דהיינו טעמא, דלשון שתיה נופל על השותה לצמאו, יחלום הצמא והנה שתה (ישעיה כ"ט) כי ע"י העדר המשקין יתילד צמיתה וכויצה בבני מעים (צמא הוא מלשון צמות, שהבני מעים נכווצים יחד בחסרון משקה) וע"י המשקה הבא לתוכן ישובו לאיתנם ולסדרן הראוי, וזהו לשון שתיה, מלשון שיתה ושימה שהונח על ביאת דבר על סדרו הראוי. (כמ"ש בפקודי מ' י"ח ושם את קרשיו) לפי"ז אם היה אומר ושתית, היה עולה על הדעת, שהשותה משקה לצמאו ג"כ חייבתו התורה בברכת המזון, לכן אמר קרא לשון ושבעת, שהיא הכנסת משקה אל הגוף לא לרוות צמאונו כ"א שתיה שהיא לצורך אכילה, להשרות המאכל שבמעיו, כי הקיבה והאסטומכא המקבל את המאכל הוא תמיד בתנועה לטחון ולשחוק את המאכל, ופעולת עכול המאכל הוא ע"י הרוק והריר הנמצא בפה האדם והוא יורד עם לעיסת ובליעת המאכל לתוך הקיבה, וזה הרוק מפריד חלקי המאכל בתוך הקיבה זה מזה, וזה הריר והרוק יתרבה ויתוסף ע"י משקה אשר ישתה, הנה ההשקאה ימהר ויחיש פעולת העכול. ובזה ההשקאה דומה למטר היורד על הארץ, לא לצורך האדמה בעצמותה כ"א לתת בה כח להצמיח ולגדל גרגרי הזרעים הטמונים בתוכה, ככה שתיה זו איננה לצורך הגוף בעצמותו להשקיט צמאנו, כ"א לחזק את הבני מעים אל פעולת עיכול המאכל שבתוכם, וכמו שאמר במטר לשון שביעה, ארץ לא שבעה מים, ככה יאמר כאן בשתיה שהיא לצורך אכילה לשון שביעה. וממה דאמר קרא (לקמן י"א י"ד) ואספת דגנך תירושך ויצהרך ואכלת ושבעת, שהזכיר באסיפה דברי מאכל ומשקה, מוכרח דאכילה ושביעה שאמר אחריו כולל גם השתיה:
וברכת. רגילים לתרגמו לשון תהלה ושבח (לאָבען), אמנם לדעת רז"ל הוא לשון תוספת שפע ורבוי רצון טוב, כי אמרו (ב"מ ד' קי"ד) הקדש צריכה ג"כ ברכה דכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה"א, וכ"כ הרשב"א (בחדושיו לברכות פ"ק במאמר ישמעאל בני ברכני) וז"ל לא יעלם ממך כי ענין כל הברכות כמו וברכת את ה"א, והכתוב כי בו בחר ה' לשרת ולברך בשמו, ואמרנו תתברך ותתרומם, אל תחשוב כי הברכה ענין הודאה, אבל הברכה היא לשון תוספת ורבוי, מלשון וברך את לחמך, וככה ברוך אתה ה' למדני חקיך וגו', יעו"ש ובדברי הכותב שם באורך, וכ"כ הרא"ה כאן בס' החינוך, וכ"כ ר"י אלבו בעקרים מ"ב פכ"ו, ועראב"ע ביתרו בברוך ה' אשר הציל; היוצא מדבריהם כי מלת וברכת כאן ענינו התוספת והרבוי, וכבר ידענו הרבה פעלים שאין המכוון בהם רק יחוס תואר הפעל (צואייגנענדע אייגענשאפט) שהזכרתי ענינם בוזאת הברכה באשר נסיתו במסה, יעו"ש, ובד"ז יבואר מלת וברכת כאן יחוס הברכה אליו ית' (זאָללסט אלס זעגענסשפענדער אנערקעננען), והמתרגם וברכת (דאנקען) לא ידקדק היטב לתרגם אחר לשון המקרא; ויש לבעלי אמת דרך אחרת בענין הברכות, והאריך בזה הגאון מוהר"ח בס' נפש החיים שער ב', ובדרך הפשט בחרנו. לפי המבואר בזה בלשון ברכה הנאמר אצלו ית' שענינו תוספת ורבוי, יתרווח לנו ביאור לשון "ברוך כבוד ה' ממקומו" בדרך הפשט, אשר התלבטו המפרשים בביאורו, וזה, אחר שאמרו הראשונים "מלא כל הארץ כבודו" שהמובן בו בהשקפה ראשונה שיש גבול ושיעור לכבודו ית' ע"ז באו האחרונים לבאר שאין לטעות בזה, אבל כמו שהוא ית' הוא בלתי בעל תכלית לאין שיעור ככה אין תכלית ושיעור לכבודו ית' ואין מקום המגביל אותו בתוך שיעורו המוגבל, ואף שהוא ית' בחסדו הגדול הטיב עם ברואיו למלא את כל הארץ הזאת בכבודו, עד שאין בו מקום פנוי מכבודו, ובכל אשר יפנה האדם להשכיל עליו יתגלה לעין עיוני שפעת כבודו, בכל זאת אין כל הארץ מגבלת ומצמצמת את כבודו הגדול, כי הוא מתוסף ומתרבה לבלי תכלית הרבה יותר מן המקום המוגבל אליו, וזהו ברוך כבוד ה' ממקומו (זיינע העררליכקייט איבערשטראֶמט זיינען רוים):
מצור החלמיש. כאן חלמיש שהוא שם המין תאר לצור שם הסוג, דהיינו אותו מין צור שהוא חלמיש, ובהאזינו (ל"ב י"ג) אמר מחלמיש צור, שם הסוג צור תאר לשם המין חלמיש פרטיי' הנכלל בשם צור כללי, ויש כמו זה הרבה שמות, שלפעמים האחד תאר לשני ולפעמים השני תאר לאחד, כמו חרבות צורים, צור חרבו, אבני מלואים, מלואת אבן, מבטח עז, עז מבטחה, אחזת נחלה, נחלת אחזתן (רש"פ):
כיום הזה. הרי"א פי' כמו שלא תוכל לומר היום הזה שכחך ועוצם ידך עשה לך את החיל, כן לא תוכל לומר זאת לדורות, לדבריו לשון המקרא מסורס. ואמר הגר"א כי כיום הזה על השבועה, כמ"ש לא בצדקתך ובישר לבבך רק למען השבועה אשר נשבע לאבותיך, כי אין לך זכות בעצמך, וזהו כיום הזה שאתה רואה בעצמך היום הזה:
